החלטה בתיק רע"פ 1068/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים י' אלון - נשיא; י' צלקובניק; ו-י' רז-לוי, בעפ"ג 22603-09-12, מיום 9.1.2013, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר הדין של בית-משפט השלום בבאר-שבע, מיום 26.7.2012, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ש' חביב, בת"פ 15332-02-10, אליו צורפו גם ת"פ 1927/09 ות"פ 4489/09.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בגין חמישה אישומים (להלן: כתב האישום העיקרי). במסגרת האישום הראשון יוחסה למבקש עבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). במסגרת יתר ארבעת האישומים יוחסו למבקש עבירות של התפרצות למקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; ועבירות של גניבה, לפי סעיף 383, בקשר עם סעיף 384 לחוק העונשין.

3.             מעובדות האישום הראשון שבכתב האישום העיקרי עולה, כי ביום 31.1.2010, בין השעות 13:00-11:00, נכנס המבקש לדירה ברחוב ברק 34 בבאר-שבע, דרך חלון השירותים, וזאת בכוונה לגנוב רכוש מתוך אותה דירה. מעובדות יתר ארבעת האישומים שבכתב האישום העיקרי עולה, כי בתקופה שבין 4.1.2010 ועד 3.2.2010, התפרץ המבקש, למספר דירות בבאר-שבע, ונטל ונשא מהן, מחשבים ניידים, תכשיטים רבים ותיק, ללא הסכמת בעליהם ובמטרה לשלול את הרכוש מן הבעלים שלילת קבע.

           במסגרת הסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים, כי המבקש יצרף לכתב האישום העיקרי שני כתבי אישום מתוקנים נוספים, אשר עמדו נגדו בבית-משפט השלום בבאר-שבע, ויודה גם בהם. בכתב האישום הראשון מבין השניים (ת.פ. 1927/09, (להלן: כתב האישום השני)) נטען, כי ביום 10.5.2009, תצפת המבקש על דירה בבאר-שבע במטרה לאפשר לשותפו לאותו כתב אישום, להיכנס אל הדירה, דרך חלון המרפסת, וליטול מתוכה קופסת תכשיטים, ללא הסכמת הבעלים ובמטרה לשלול אותם מן הבעלים שלילת קבע. בגין מעשים אלו יוחסה למבקש עבירה של התפרצות למקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; ועבירה של גניבה, לפי סעיף 383, בקשר עם סעיף 384 לחוק העונשין. בכתב האישום השני מבין שהשניים (ת.פ. 4489/09 (להלן: כתב האישום השלישי)) נטען, כי ביום 21.12.2009, נתפס המבקש לאחר שנכנס למעבדת שיניים בבאר-שבע, כאשר הוא אוחז בפנקס המחאות ובחותמת של בית-העסק. בגין מעשים אלו יוחסה למבקש עבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין; ועבירה של ניסיון גניבה לפי סעיף 383, בקשר עם סעיף 384 וסעיף 25 לחוק העונשין.

           עוד הוסכם בין הצדדים, כי בטרם יגזור בית-המשפט את עונשו, יישלח המבקש אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינו. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין עונשו של המבקש.

הדיון בבית-משפט השלום

4.             ביום 9.3.2011, קיבל בית-משפט השלום את הסדר הטיעון, והרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בשלושת כתבי האישום המתוקנים. ביום 17.3.2011, הורה בית-המשפט, בהתאם להסדר הטיעון, על עריכת תסקיר מבחן בעניינו של המבקש.

           ביום 4.12.2011, הוגש תסקיר מבחן בעניינו של המבקש שבמסגרתו ציין שירות המבחן, כי המבקש התקשה להתייחס למעורבותו בעבירות שיוחסו לו, נטה שלא לקבל אחריות מלאה על מעשיו, ותלה את הסיבות לביצוע המעשים בעיקר בגורמים חיצוניים לו. בהמשך, ציין שירות המבחן, כי חרף השתתפותו בקבוצה טיפולית, לא הגיע המבקש ל-5 מתוך 13 מפגשים שאליהם זומן, ולא שיתף פעולה או לקח חלק פעיל במפגשים שאליהם הגיע. בשל התנהלות זו, הופסקה השתתפותו של המבקש בהליך הטיפולי. על-יסוד דברים אלה סבר שירות המבחן, כי אין מקום לשלב את המבקש בהליך טיפולי, אך נמנע מלבוא בהמלצה עונשית בעניינו של המבקש.

           ביום 13.12.2011, קבע בית-משפט השלום, כי חרף האמור בתסקיר המבחן, "לפנים משורת הדין ניתנת ל[מבקש]הזדמנות אחרונה להשתלב בהליך טיפולי ולהביע נכונות טיפולית אל מול שירות המבחן [...]". על יסוד החלטה זו, הורה בית-המשפט על עריכת תסקיר משלים בעניינו של המבקש.

           ביום 13.2.2012, הוגש לבית-משפט השלום תסקיר משלים בעניינו של המבקש, שבמסגרתו נאמר, כי המבקש לא הגיע לבדיקות השתן שאליהן הוזמן וכי הלה ציין בפני שירות המבחן, כי הסיבה העיקרית להשתתפותו בהליך הטיפולי היא רצונו להשפיע על תוצאות ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. חרף האמור לעיל, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה עונשית בעניינו של המבקש, וסבר כי יש מקום לשלבו במסגרת טיפולית.

           ביום 16.4.2012, הוגש לבית-משפט השלום, תסקיר מבחן נוסף, אשר בו ציין שירות המבחן, כי לאחר שבדיקות השתן שמסר המבקש נמצאו נקיות משרידי סם, הוא שולב בקבוצה טיפולית, אשר בה לקח חלק פעיל והקפיד להגיע למפגשיה. יחד עם זאת, חזר המבקש בפני שירות המבחן וטען, כי המוטיבציה העיקרית להשתתפותו בהליך הטיפולי, נובעת מרצונו להשפיע על תוצאות ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, ואף ציין כי היה מעדיף לרצות עונש של מאסר בפועל, על פני הליך טיפולי ארוך טווח. לאור האמור לעיל, המליץ שירות המבחן על דחיית הדיון בעניינו של המבקש בחודשיים, וזאת במטרה למצות את ניסיונות שילובו בהליך טיפולי. יחד עם זאת, המליץ שירות המבחן, כי במידה שיסרב המבקש להמשך קשר טיפולי, יושת עליו עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, לצד עונש מאסר מותנה.

           לנוכח הדברים האלה, הורה בית-משפט השלום על דחיית הדיון בעניינו של המבקש ועל עריכת תסקיר משלים.

           ביום 19.6.2012, הוגש תסקיר משלים נוסף בעניינו של המבקש, בו ציין שירות המבחן, כי חרף הצהרותיו, לא הגיע המבקש לכמחצית ממפגשי הטיפול אליהם הוזמן, ומסר רק כמחצית מבדיקות השתן, אותן הוא נדרש לתת. על-יסוד האמור לעיל, נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית נוספת בנוגע למבקש, והמליץ על עונש של 200 שעות שירות לתועלת הציבור, לצד עונש מאסר מותנה.

5.             ביום 26.7.2012, גזר בית-משפט השלום את עונשו של המבקש. בפתח גזר דינו, התייחס בית-המשפט, באריכות, לאמור בתסקירי המבחן, אשר הוגשו בעניינו של המבקש, תוך שהדגיש את הקשיים שהפגין המבקש, פעם אחר פעם, להתמיד בקשריו עם שירות המבחן, ולהשתלב בהליכים טיפוליים שאליהם הופנה. בהמשך, לאחר שעמד על טענות הצדדים, פנה בית-המשפט לקביעת מתחם העונש ההולם בכל אחת ואחת מן העבירות שבהן הורשע המבקש, וזאת בהתאם להוראת סעיף 40 יג(ב) לחוק העונשין, אשר הוסף במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין (להלן: תיקון 113). בהקשר זה, ציין בית-המשפט כי אמנם, הכרעת הדין בעניינו של המבקש ניתנה עוד בטרם נכנס תיקון 113 לתוקפו, אולם "[...] רוחו של התיקון שורה גם על עניינם של נאשמים אשר טרם נגזר דינם ואשר התיקון איננו חל על עניינם באופן ישיר".

           בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם, התייחס בית-משפט השלום, בין היתר, למספרן הרב של עבירות הרכוש וההתפרצות שבהן הורשע המבקש, לחומרת מעשיו, ולפגיעות הכלכליות והנפשיות שמסבות עבירות אלה לקורבנותיהן. בהקשר זה, ציין בית-המשפט כי "לפגיעה זו ברכוש נלווית הפגיעה הקשה בתחושת הביטחון האישי לאור העובדה כי עברייני רכוש חודרים לפרטיותו של הנפגע תוך חדירה לביתו מבצרו [ו]חומסים את רכושו [...], תחושות אשר לא בנקל ניתן להתגבר עליהן".

           בהמשך, קבע בית-המשפט כי חרף החשיבות הרבה בשיקומו של המבקש, אין להתעלם מכך שהלה לא השכיל לנצל את ההזדמנויות הרבות שניתנו לו לקחת חלק בהליך טיפולי, עד שנדמה היה, כי "בית המשפט ושירות המבחן חפצו בשיקומו של [המבקש] יותר [מהמבקש] עצמו". בנסיבות אלה, כך נקבע, יש להעדיף את "האפיק העונשי", על פני שיקולי השיקום של המבקש.      

           בצד השיקולים לקולא, שקל בית-משפט השלום, את גילו הצעיר של המבקש, את הודייתו המוקדמת במיוחס לו בכתבי האישום, את העובדה כי מעולם לא ריצה עונש מאסר, ואת המשבר האישי שחווה בעת שביצע את חלקן הארי של העבירות שיוחסו לו בכתבי האישום.